אודות סבא יהודה (לייבל'ה)

           

1. נולדתי   ב-י"א-ניסן  תרצ"ו, 3.4.1936 בעיר הלברשטט בגרמניה.
   באותה תקופה הנאצים והיטלר בראשם כבר היו בשלטון, חוקי-גזע הוכרזו כנגד היהודים כמו: נישול היהודים ממקומות עבודה ואיסור לסחור עמם.    
2. שמי יהודה-לייב-ברוך.
• יהודה-לייב על-שם סבי מצד אמי,
• וברוך, על-שם סבי החורג מצד אמי.

בזמן הולדתי נאסר לתת שם יהודי לילדים, מלבד: ישראל לבנים, ושרה לבנות.

אבי התייעץ עם רב-העיר, והוא פסק שניתן לתת לי בטקס הברית את השם הלועזי ליאו, שלמעשה משמעותו: לייב. ועד היום בחוג  המשפחה והידידים קוראים לי לייבל'ה.  

3. שם משפחתנו: דויטשר, שמרמז על מוצאינו. במאה  ה-17 משפחתנו התגוררה בגרמניה, ומסיבות שונות  נדדה מזרחה לפולין והתמקמה בעיירה סלוטבינה בגליציה (כיום באוקראינה) המשפחה הוגדרה  על-ידי הסביבה כיוצאת גרמניה, וכך השתרש השם.
4. לשאלתך, מדוע עזבנו את גרמניה? כפי שהזכרתי בתחילת דברי, נולדתי בתקופת השלטון הנאצי, שבראש מדינת גרמניה עמד היטלר. גזרות קשות וחוקים מפלים רבים הוטלו כנגד היהודים בגרמניה. בעיר מגורינו הלברשטט, היה לנו בית-הארחה וחנות מכולת – והחוקים כנגד היהודים אסרו עלינו לארח ולמכור מוצרים אלא ליהודים בלבד. בנוסף, התנכלו  לאבי בעלילות שוא, עד כדי סכנת-חיים, לא פעם נאלץ לברוח לעיר אחרת.
   אף-על-פי, שהשכנים הנאצים הרגיעו ואמרו שהמצב הוא זמני, אבי הבין שהמצב יורע, וצריך לעזוב את גרמניה. הוא נסע לברלין, למשרדי הסוכנות-היהודית, כדי לברר האם יוכל לקבל רישיון עלייה לפלסטינה-ארץ-ישראל. בתקופה זו שלטו הבריטים בארץ ולא נתנו אישורי כניסה לפלסטינה, אלא, במקרים מיוחדים , ובעיקר לבעלי-מלאכה דרושים.
   
   בעזרת ידיד נעורים, אבי הצליח לקבל אישור-כניסה לארץ ישראל כבעל-מלאכה. הידיד רשם את אבי, כמועמד להתקבל לקבוצת-רוטגס, היום קבוצת-יבנה. אבי חזר לעיר מגורינו הלברשטט ומיד התחיל לחסל את הרכוש, ולארוז את מה שניתן לקחת לעלייה  לארץ ישראל.
   השכנים הנאצים אמרו לאבי, למה אתה בורח? לא מתכוונים  אליכם, תישארו. אך אבי היה נחוש בדעתו לעזוב כדי להציל את המשפחה. את הבית נאלץ למכור למתווך מטעם השלטונות במחיר אפסי.
    
   הורי, אחותי ואני עלינו לארץ ישראל כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. הסבא והסבתא מצד אבי לא קיבלו סרטיפיקט – אישור עליה לארץ ישראל, וסופם היה כשאר היהודים שנשארו - גורשו ברכבות למזרח אירופה ושם הושמדו.
   את סבתי מצד אימי, שכבר גורשה מהלברשטט לפולין, הורי הצליחו להציל ברגע האחרון, בהסדרת אישור השלטון הבריטי לעלייתה לארץ ישראל. היא יצאה מפולין שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם.
5. בספטמבר-1937, הגענו באוניה לחופי ארץ ישראל. האוניה הגיעה לנמל חיפה בעיצומו של חג ראש-השנה. עקב קדושת החג אבי סרב לרדת לחוף, נשארנו באוניה והפלגנו איתה לביירות, בלבנון. למחרת ראש-השנה חזרנו לחיפה, כשחלק מרכושנו נגנב בנמל-ביירות.
   בתחילה גרנו בפתח-תקווה, במטרה להצטרף לקבוצת-רוטגס, שהתארגנה במקום. אך כשאבי הגיע לקבוצה להירשם, סרבו לקבל את משפחתנו, מסיבה תקציבית. הם היו מוכנים  לקבל רק זוגות ללא ילדים. 
   בתקופה זו הייתה בארץ שביתה גדולה של האוכלוסיה  הערבית. הנסיעה בדרכים היתה מסוכנת בגלל התנפלויות של כנופיות ערביות. אך אבי  היה  נחוש  בדעתו  למצוא  מקום  התיישבות  דתי - וכך  הגענו  לכפר-הרא"ה.
   
   ההתאקלמות  הייתה מאוד קשה, אבי כחשמלאי ופחח, לא מצא  עבודה, ונאלץ לעבוד בפרדסים, במרחק של 8-ק"מ מהיישוב.
   
   כעבור שנתיים, בשנת  1939, פרצה מלחמת-העולם-השנייה. השלטונות הבריטים השתמשו באישור בעל-מלאכה, שנתנו לאבי כדי לעלות לארץ, כדי לגייס אותו ב-1940-לחיל-האויר הבריטי, כחשמלאי מטוסים. הוא השתחרר רק בסוף המלחמה,ב-1945-לאחר שירות קשה במדבר המערבי במצרים ובמדבר לוב, וחזר לביתו חולה ותשוש.
6.  לשאלתך איך היה המעבר משפת האם לעברית: לא היה קל. בבית  דברנו  גרמנית, בגן-הילדים עברית, הייתה ערבוביה בשפתנו בין עברית לגרמנית. זה הכביד עלי בעיקר בשנותי הראשונות בבית הספר, כי בבית לא יכולתי לקבל  עזרה.   
7. מאורעות  חשובים  בחיי:

• כפי שסיפרתי, בפרוץ  מלחמת העולם-השנייה אבי גויס לצבא הבריטי. כילדים הזהירו אותנו  מחיילים בריטים ,ובמיוחד מהחיילים האוסטרלים, שהיו תמיד שיכורים. ביום שאבי התגייס, הוא שב באותו ערב הביתה, לבוש במדים, נבהלתי מאד, כי לא הכרתי אותו במדים.
• אירוע נוסף: ב-1940 אחות של אבי הצליחה  לצאת מאירופה באוניית-מעפילים, והגיעה  לחיפה. הבריטים  רצו לגרש מכאן  את  המעפילים  לאי מאוריציוס, באוניית  גירוש  בשם "פאטריה". אנשי ההגנה  הצמידו מוקש לדופן האונייה, במטרה לגרום לנזק לאוניה וכך לבטל את הגירוש, אך  הפיצוץ של המוקש היה חזק מידי לגוף האוניה החלוד והרעוע. נפער באוניה חור גדול והיא טבעה בנמל-חיפה. דודתי לא הצליחה להינצל.
• ב-1942 בחוזרי יום אחד מבית-הספר, ראיתי את סבתי מצד אמי, שהורי הצליחו להצילה ממחנה  מעצר בפולין, לאחר שגורשה מגרמניה, יושבת  במטבח,  ראשה  שעון על  השולחן והיא בוכה.
  לשאלתי מה קרה? ענתה: תגיד תודה שיש לך לחם לאכול ומים  לשתות, בגרמניה הורגים  אנשים  וילדים, סוגרים יהודים במחנות ללא אוכל ושתייה. מאורע זה זה השפיע עלי מאד.
• אירוע  חשוב שהשתתפתי בו, כילד, היה כאשר הגיעו מעפילים לחופי-הארץ, ועזרנו להם בהגיעם  לכפר-הרא"ה.
  בנובמבר-1945, בלילה, היו צריכות להגיע ספינות מעפילים לחוף כפר ויתקין. היה צריך לנטרל את משטרת-החופים בגבעת-אולגה, כדי שלא יפריעו להורדת המעפילים. במפקדת ההגנה החליטו  לפוצץ את משטרת-החופים. החבלנים יצאו מקיבוץ גבעת-חיים, הסמוך לכפר הרא"ה, והבריטים  עלו על עקבותיהם.
   למחרת בבוקר, הוחלט בבית-הספר להפסיק את הלימודים, ולהוציא את כל התלמידים מכיתה א' עד ח', לצומת כפר-הרא"ה, כדי לעצור את  כוחות הבריטים, שיצאו לכוון גבעת-חיים. הושיבו  אותנו על הכביש, וכך מנענו מהבריטים לעבור עם הטנקים וכלי הרכב שלהם.